Yad Peshutah Tefillah uBirkat Kohanim 11 – יד פשוטה תפילה וברכת כהנים יא‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

פרק יא(א) כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו^א בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה, נביאים וכתובים: (ב) כשבונין בית הכנסת אין בונין אותו^ב אלא בגבהה של עיר, שנאמר ״בראש הומיות תקרא״ (משלי א׳:כ״א). ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר ״לרומם^ג את בית אלהינו״ (עזרא ט׳:ט׳). ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר ״והחונים לפני המשכן קדמה״ וכו׳ (במדבר ג׳:ל״ח). ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל כשיעמדו בתפילה^ד. (ג) ומעמידין בימה בבית הכנסת^ה, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפני^ו ההיכל, ופניה כלפני העם: (ד) כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין פניהם כלפני העם ואחוריהם כלפני ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה^ז לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש וכלפני הזקנים וכלפני פני^ח התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני^ט הקודש כשאר העם: (ה) בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד, מכבדין^י אותן ומרבצין^יא אותן. ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בשנער וארץ^יב הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן. ובערי אדום יושבין שם על הכסאות: (ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול^יג ושיחה בטילה, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק: (ז) ואין מחשבין בהן חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן. ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים, כגון שיהיה שם בהספד^יד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן: (ח) היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים, לא יעשנו דרך^טו כדי^טז שייכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור להיכנס להן אלא לדבר מצוה: (ט) מי שצרך^יז להיכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו, ייכנס ויקרא מעט, או יאמר שמועה, ואחר כך יקרא חבירו, כדי שלא ייכנס בשביל חפצו בלבד. ואם אינו יודע, יאמר לאחד מן התינוקות, קרא לי פסוק שאתה קורא בו, או ישהה מעט בבית הכנסת ואחר כך יצא, שהישיבה שם מעסקי מצוה היא, שנאמר ״אשרי יושבי ביתך״ (תהלים פ״ד:ה׳): (י) מי שנכנס לקרות או להתפלל בפתח זה^יח, מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך. ומותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במקלו ובמנעלו ובאפונדתו^יט, ואם צרך לרוק רוקק בבית הכנסת: (יא) בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין, שנאמר ״והשמותי את מקדשיכם״ (ויקרא כ״ו:ל״א), אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וכשם שנוהגין בהן^כ ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנן, חוץ מכיבוד וריבוץ, שאין מכבדין אותם ואין מרבצין^כא. עלו בהם עשבים, תולשין אותם ומניחין^כב אותם במקומן, כדי שיראו אותם העם, ותיעור רוחם וישתדלו לבנותן^כג: (יב) אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר, ואחר כך סותרין זה, שמא יארע להן אונס ולא יבנו. אפילו כותל אחד ממנו, בונה חדש בצד הישן, ואחר כך סותר הישן: (יג) במה דברים אמורים, שלא^כד חרבו יסודותיו^כה, אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו לנפול, סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק שעה^כו ויישאר חרב: (יד) מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין. וכן, בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח בדמיו תיבה. מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה. מכרו מטפחת^כז או תיק, לוקחין בדמיו חומשין. מכרו חומשין, לוקחין^כח ספר תורה. אבל אם מכרו ספר תורה, אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה. וכן במותריהן^כט: (טו) וכן אם גבו מן העם מעות לבנות בית המדרש, או בית הכנסת, או לקנות תיבה, או מטפחת ותיק, או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו אין משנין אותו אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה. אבל אם עשו מה שגבו לעשותו, והותירו, משנין המותר לכל מה שירצו. וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת. פרוכת שעל הארון שמניחין בו הספרים, כמטפחות הספרים. ואם התנו עליהן, הרי הן כפי התנאי: (טז) במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת, בבית הכנסת של כפרים, שלא עשו אותה^ל אלא על דעת בני הכפר לבדם, שתהיה להם להתפלל בה, היא שאם רצו כולם למכרה מוכרין^לא. אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה, נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם: (יז) בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמים^לב בית הכנסת אחר, או לקנות בדמים תיבה או תורה, צריכין להתנות על הלוקח שלא יעשה אותו לא מרחץ ולא בורסקי, והוא המקום שמעבדין בו העורות, ולא בית הטבילה ולא בית המים. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו, מותר: (יח) וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין, הרי אלו חולין, וכשלוקחין הדמים ובונין מהם בית הכנסת אחר, או שקנו מהן תיבה או מטפחת ותיק או ספרי חומשין או ספר תורה, השאר יהיה חולין כמו שהתנו, ויעשו בו מה שירצו: (יט) וכן, אם קיבלו עליהן כל אנשי העיר או רובם אדם אחד, כל מה שעשה עשוי, ומוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה: (כ) כשם שמותר להן למכור בית הכנסת, כך נותנים אותו^לג במתנה, שאילו לא היה להן לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוה. אבל לא שוכרין^לד אותה ולא ממשכנין אותה. וכן, כשסותרין בתי כנסיות לבנותן, מותרין למכור ולהחליף וליתן במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן, אבל להלוותן אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים, או בהנייה שהיא כדמים: (כא) רחובה של עיר, אף על פי שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב ואין בית הכנסת^לה מכיל אותם, אין בו קדושה, מפני שהוא עראי, ולא נקבע לתפילה. וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להם^לו לתפילה, אין בהן קדושה, מפני שלא קבעו אותם לתפילה בלבד, אלא עראי מתפללין בהן, כאדם שמתפלל בתוך ביתו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
Sefer Ahavah dedicated in memory of Jack Genauer Z"L, Yaakov Koppel ben Moshe Yehuda HaLevi, by the Genauer family of Seattle, Washington

הערות

^א ד (גם ק): לו. אך אין הבית לצורך המקום, אלא לצורך יושביו, והבית הוא בו.

^ב ב2-1, ת3: אותה. וכך ד׳, ושם שינה גם את ההמשך ללשון נקבה. אך רבנו משתמש ל׳בית כנסת׳ גם בל׳ זכר וגם בל׳ נקבה – ר׳ להלן הל׳ כ׳ – לשון זכר ע״ש ׳בית׳, ולשון נקבה ע״ש ׳כנסת׳.

^ג כך קטעי⁠־גניזה, כבכתוב. א: ולרומם.

^ד ת3: לתפלה. וכך ד. אך הדרוש הוא כיוון הגוף בעת התפילה עצמה.

^ה ב1 (מ׳בבית׳): באמצע הבית. וכך ד (גם ק). וכך היה גם בא׳, ונמחק, ותוקן כבפנים. ונראה שזהו תיקון שעשה רבנו בספרו, לומר שאין הבימה צריכה להיות דוקא באמצע הבית. ב2, וכן קטע⁠־גניזה: באמצע בית הכנסת. ת1, ת3: בבית הכנסת באמצע הבית. וכנראה שזהו צירוף של שתי הגירסאות.

^ו ב2: כלפי. וכן בסמוך. וכך תוקן בב1. ובהלכה הבאה כך בת1. וכך ד (גם ק) בכל מקום. ובאמת ׳כלפני׳ הוא הביטוי העברי המקביל ל׳כלפי׳, שמקורו ארמי (=כִּלְאַפֵּי), ורבנו משתמש בשניהם, ר׳ להלן יד, ג.

^ז ד (מ׳כל׳): השורה. אך נוסח הפנים מבהיר יותר את הכוונה.

^ח בד׳ לית. אך הכוונה שלתיבה שש״צ יורד לפניה (כנזכר בסמוך) יש צד שניכר שהוא הצד הקדמי, ׳פניה׳, השונה מהצד האחורי (כגון: שהיא נפתחת לצד זה, או משופעת לצד זה, וכד׳).

^ט ב2, ת1, ת3: כלפני.

^י ב1: ומכבדין. וכך ד (במ״ם). כנראה ״תיקון״ על פי הגמ׳ מגילה כח:, אך כל הרישא שם, שאין נוהגין בהן קלות ראש וכו׳, מובאת בהלכה הבאה, וכאן הכוונה שהכבוד הוא בזה שמכבדין ומרבצין.

^יא ד: ומרביצין. וכ״ה לפנינו בגמ׳ מגילה שם. אך במשנה שביעית ב, י ועוד בכ״י רבנו כבפנים.

^יב ב2-1, ת3 (מ׳בשנער׳): ובשנער ובארץ. ת1: ובשנער וארץ. ד: בשנער ובארץ. וכך היה בא׳ ותוקן כבפנים. ספרד והמערב במערב, שנער וארץ הצבי במזרח (ואין הכרח לכפול את בי״ת השימוש, כתהילים קנ, ג-ד).

^יג ת3-1: והתל. בב1 נראה שהיה כתוב כבפנים, ותוקן ל: והיתיל. ע׳ הל׳ דעות ב, ז והערה 5 שם. ובקטע⁠־גניזה כבפנים. וייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.

^יד ב2: הספד. וכך ד. וכך היה בא׳, ותוקן כבפנים. ובגמ׳ מגילה כח: לפנינו, וכן בגירסת ר״ח ורי״ף שם: ״דקאי ביה רב ששת״ (ולא כגירסת רש״י, ע״ש), כלומר, בגלל נוכחותו של החכם בהספד.

^טו בת1 נוסף בין השיטין בכתב מאוחר: קפנדריא. ובד׳ היא במקום ׳דרך׳. פנו אל לשון המשנה בברכות ט, ו, אך רבנו רצה לפרשה, כפי שפירשה בפיהמ״ש שם.

^טז ב1: כגון. אך ׳כדי ש׳ ו׳עד ש׳ משמשים אצל רבנו לתיאור האופן.

^יז ב1: שצריך. וכך ד. אך רבנו משתמש בפועל ׳צרך׳ בבנין קל, ע׳ למשל הל׳ יסודי התורה ח, א.

^יח בד׳ לית מ׳בפתח׳, וחסרון המורגש הוא.

^יט בד׳ נוסף: ובאבק שעל רגליו. הוסיף על פי המשנה בברכות ט, ו לגבי הר הבית, אולם בגמ׳ סג. מבואר שבית הכנסת שוה להר הבית בדברים שאדם מקפיד בהם בביתו, ואולי באבק שברגליו מקפיד ואסור בבית הכנסת.

^כ בת1 נוסף: כבוד. וכך ד. והוא מובן מאליו.

^כא ב1 (מ׳אותם׳): ואין מרבצין אותן. ב2, ת1, ת3: אותן ואין מרבצין אותן. וכך ד (גם ק; בד׳: מרביצין, כנ״ל הל׳ ה׳ הערה 9). וכך היה גם בא׳ (׳אותם׳ במ״ם סופית), ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.

^כב ת3-1 (מ׳תולשין׳): לא יתלוש ואם תלשו אותן מניחין. אך בפיהמ״ש מגילה ג, ד כתב רבנו שמותר לתלוש ולהניח, וזהו מה שכתב גם כאן.

^כג ד (מ׳וישתדלו׳): ויבנום. קיצר שלא ברשות.

^כד קטעי⁠־גניזה: בשלא.

^כה בד׳ נוסף: או שלא נטו כתליו ליפול. ״תיקן״ על פי ההמשך, אך טעה בלשון, כי היה לו לנסח: ולא נטו וכו׳. ובאשר ל׳לנפול׳ – ע׳ לעיל ה, יד הערה 9.

^כו ב1 (מ׳תדחק׳): תדחוק השעה. ת3-1: תדחק השעה.

^כז ב2-1, ת3-1: מטפחות. וכך ד (גם ק). וכ״ה במשנה מגילה ג, א בכ״י רבנו. וכך היה גם בא׳, ותוקן, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו. ויש להבין שבמכירת תיבה יש כדי כמה מטפחות, ובסיפא שינה מלשון המשנה כדי לומר שגם אם מכרו רק מטפחת אחת צריך לשמור דמיה עד שיוכלו לקנות בהן חומשין. והרי הוסיף ׳או תיק׳ שאינו במשנה.

^כח בב1, ת1 נוסף: בדמיו. וכך ד. אך היה למוסיף לנסח: בדמיהן. ובמשנה במגילה אין ׳בדמיו׳ מאחרי הדין הראשון, וייתכן אפוא שרבנו ויתר עליו באחרון.

^כט ד: במותריה. אך אינו מוסב רק על התורה, ובמשנה מגילה ג, א בכ״י רבנו כבפנים.

^ל ד (וגם ק׳): אותו. וכן כל ההמשך בלשון זכר. ר׳ להלן הל׳ כ׳ הערה 2.

^לא ד: מותרין. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לב ב2-1: בדמיו. וכן בסמוך. וכך ד.

^לג ב1: אותה. ל׳ נקבה כבהמשך ההלכה. ובד׳ שינו בהמשך לל׳ זכר, אך ע׳ לעיל הל׳ ב׳ הערה 12 שרבנו משתמש בשתיהן.

^לד ד (גם ק): משכירין. על חילוף ׳שוכר – משכיר׳ ר׳ הל׳ דעות ז, ח הערה 4.

^לה ד (מ׳בית׳): בתי כנסיות. אך הענין בתעניות הוא להיקהל במקום אחד.

^לו ב2: בהן. ד (מ׳מתכנסין׳): מתקבצין בהם. הפסיד את לשון התכנסות, הדומה ל׳בית הכנסת׳ ומדגישה שאף על פי כן אין בהן קדושה.

(הקדמה) פתיחה לפרק אחד עשר אחר שנתפרשו הלכות תפילת הציבור לכל פרטיהן צריך לדון על החובה להכין בית לתפילה ולתורה ודיני קדושה החלים על בית זה ועל כל כליו.
נחלקו הראשונים במהות קדושתה של בית הכנסת. אמנם דרשו חכמים שגם בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו ״מקדש״. איתא בספרא לויקרא כו, לא: ׳והשמותי את מקדשיכם׳ – מקדש, מקדשי, מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות (וכן הוא במשנה מגילה ג, ד). עוד איתא במגילה כט, א: ׳ואהי להם למקדש מעט׳ (יחזקאל יא, טז) – אמר רבי יצחק, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. אולם יש מן הראשונים שפירשו שבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שבזמן מצותן יש בהם קדושה של כבוד אבל לאחר שכלתה מצותן נזרקין, ויש אומרים כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. (עיין באורך הר״ן ז״ל על הרי״ף מגילה פרק שלישי רמז אלף פד ד״ה ומאן.) לדעות אלה ההשוואה למקדש אינה אלא אסמכתא בעלמא.
רבינו הולך בדרך אחרת. בספר המצוות (לא תעשה סה) מנה: האזהרה שהוזהרנו מלהשמיד בניני עבודת ה׳ יתעלה, ומלהשחית ספרי הנבואה, ומלמחוק השמות הקדושים וכיוצא בזה. ולשון הלאו שנאמר בענין זה הוא אמרו ׳לא תעשון כן לה׳ א-להיכם׳ (דברים יב, ד) אחר שכבר הקדים את הצווי לאבד עבודה זרה ולהשמיד שמה ולנתוץ את מזבחותיה כליל, והזהיר ואמר ׳לא תעשון כן לה׳ א-להיכם׳.
במנין המצוות בהקדמה למשנה תורה פירש יותר וז״ל (לא תעשה סה): שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן אין מוחקין השמות המקודשין, ואין מאבדין את כתבי הקדש שנאמר ׳אבד תאבדון וגו׳ ואשריהם תשרפון לא תעשון כן לה׳ א-להיכם׳.⁠¹
מכל אלה יוצא ברור שרבינו סובר כי קדושת בית הכנסת היא מן התורה. כמו שקריאת שם עבודה זרה על איזה דבר מחילה עליו דין ׳אבד תאבדון׳, כמו כן קריאת שם שמים על איזה דבר מחילה עליו דין ׳לא תעשון כן לה׳ א-להיכם׳. אולם דין זה ניתן להפקיעו, וכמו שניתן לבטל עבודה זרה. והרי גוי שמכר עבודה זרה לצורף ישראל בטלה (כעבודה זרה נג, א וכן פסק רבינו בהלכות עבודה זרה ח, י), כמו כן מועילה מכירה להפקיע קדושת בית הכנסת שהרי לא ייקרא עליו עוד שם שמים. אמנם זה לא שייך על ספר תורה שנשאר בקדושתו כל זמן שיש בו הכתב הקדוש, וכן תשמישי קדושה אין קדושתן נפקעת, ולפיכך אם בלו ואינן ראויין לתשמישן טעונין גניזה (כהלכות ספר תורה י, ג-ד), אבל בית הכנסת וכליו שאין בהן קדושת הגוף וכל קדושתן נובעת מן המצוה שנצטוינו ׳לא תעשון כן׳ יש אפשרות להפקיע הקדושה על ידי מכירה, ובלבד שתהא המכירה כראוי שמוכרין טובי העיר במעמד כולן. אבל בלא מכירה, אפילו חרב בית הכנסת, לא פקעה קדושתו כי אפילו בחורבנן נקרא שם שמים עליהם ובכלל מקדשיכם הן.
לפי זה נמצא שאם מכרו אנשי העיר בית הכנסת לא רק שיצא בית הכנסת לחולין אלא גם אין לומר שתחול שום קדושה על הדמים. אמנם באמת לא מצינו חלות איסור על הדמים. אדרבה, יתכן להוציא בית הכנסת מקדושתו על ידי מתנה (כהלכה יט) שגם היא נחשבת כמכר לענין זה אף על פי שאין שם כסף מסויים לחול עליו שום קדושה. אולם, אף על פי כן לא ניתן להשתמש בדמים לצרכי חולין סתם, וזאת לא מפני שיש עליהם דין קדושה אלא משום מעלין בקודש ואין מורידין.
שנינו במשנה מנחות יא, ז: שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין. בגמרא (שם צט, א הובא לפנינו בפירוש להלכה יג) למדו כלל זה מן הכתובים. היקף כלל זה כולל הרבה יותר מאשר האיסור למעט או להחסיר קדושה שחלה על איזה דבר. אילו היה מניח את לחם הפנים בכניסתו על שולחן הזהב וביציאתו על שולחן השיש הכי היה בזה משום מיעוט קדושה? ודאי לא. כלל זה מטיל עלינו חיוב כבוד לענינים שבקדושה. לא רק שאין להחסיר קדושה מאיזה חפץ קדוש, אלא צריך לנהוג כבוד בדברים הקדושים.
כמו כן צריך להרבות בדברים שבקדושה ולהוסיף חפצי קודש ברשותו. וכך יתרבה כאילו סכום הקדושה. לפיכך עיר שהיה בה בית הכנסת, אילו ימכרוהו ולא יבנו אחר במקומו (או יעשו איזה עילוי בקדושה), נמצא הורדה בקודש. לפיכך אם מכרו בית הכנסת, אף שאין קדושה בדמיו, מכל מקום אסור להם להשתמש בדמים אלא לבנות בית כנסת אחר כדי שלא תהיה כאן הורדה בקודש, או שיעשו להם תיבה וספרים וכו׳ להעלות בקודש (ראה מה שכתבתי בהלכה יד.)
מאחר שנתבאר שקדושת בית הכנסת יסודה במצוות ׳לא תעשו כן׳, נלמד גם פרטי הדינים ממנה. האיסור שלא לאבד בית המקדש ואפילו לסתור אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל הוא דווקא אם עשה ״דרך השחתה״ (הלכות יסודי התורה ו, ז; הלכות בית הבחירה א, יז), אבל הסותר על מנת לבנות ולתקן מותר. וראה בבא בתרא ג, ב שהגמרא מדמה דין סתירת בית המקדש על מנת לבנות לדין סתירת בית הכנסת על מנת לבנות, כי דין אחד להן ובאותה המצווה כלולין שניהן. אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת סותרין ובונין מיד, והוא הדין בבית המקדש שבבא בן בוטא יעץ להורדוס לסותרו ולבנותו (עייש״ה).
הענינים הנידונים בפרק זה הם:
א) החובה לבנות בית הכנסת, ותכנית הבניין, ורהיטיו הדרושים. (א–ג)
ב) כבוד בית הכנסת וההתנהגות הראויה בו לפי קדושתו. (ד–י)
ג) באילו נסיבות מותר לסתור בית הכנסת? (יא–יב)
ד) הפקעת קדושת בית הכנסת ודין מעלין בקודש ולא מורידין. (יג–יט)
ה) מקום שמתפללין בו הציבור ארעי אינו מתקדש בקדושת בית הכנסת. (כ) (א) כל מקום וכו׳ – שמות רבה סדר תרומה (לג, א): משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לארצו וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ׳ועשו לי מקדש׳ (שמות כה, ח).
אמנם הפסוק הזה ׳ועשו לי מקדש׳ בעיקרו מוסב על מצות בנין בית הבחירה (ראה ספר המצוות עשה כ), אבל במדרש הנ״ל מבואר שדרשוהו גם על בתי כנסיות שגם הם נקראו מקדש כמפורש במשנה מגילה ג, ד שהביאה רבינו לקמן הלכה י. רבינו הוסיף לפרש שבכל מקום שאמרו הוא דווקא שיש בו עשרה מישראל כסנהדרין לט, א ״כל בי עשרה שכינתא שריא״, אבל בפחות מכן לא שייך ״שאדור אצלכם״.
בהלכות בית הבחירה (א, א) כתב: לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וכו׳, ומעין זה כתב כאן לענין תפלה שאף היא עבודה נקראת (לעיל א, א) וכנגד הקרבנות תקנו התפילות (שם, ז) – להכין בו בית שיכנסו בו לתפלה וכו׳.
הוא הנקרא בית הכנסת – דווקא ולא שם אחר, ורמז בזה לשבת לב, א: תניא רבי ישמעאל בן אלעזר אומר, בעון שני דברים עמי הארצות מתים, על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לבית הכנסת בית עם. (ראה עוד הלכות ספר תורה ל, י.)
וכופין בני העיר וכו׳ – תוספתא בבא מציעא יא, כג (הביאה הרי״ף ז״ל בבא בתרא פרק ראשון רמז תרכד): כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים [וכתובים].⁠² (ב) כשבונין בית הכנסת... בגבהה של עיר... ואין פותחין וכו׳ – תוספתא מגילה ג, כב: אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנאמר ׳והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה׳. אין בונין אותן אלא בגבוה שבעיר שנאמר ׳בראש הומיות תקרא׳ (משלי א, כא).
׳חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׳ (משלי א, כ-כא). הפסוקים הללו דרשום חכמים לענין בתי כנסיות ומדרשות. כן הוא בתנחומא בחוקותי (בובר סימן ד): שאל ר׳ שמואל בר נחמן את ר׳ יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק אמר לו, שנה לי פרק אחד. אמר לו, לך לבית התלמוד ואני אשנה אותך שם. אמר לו, רבי לא למדתני ׳חכמות בחוץ תרנה׳? אמר לו, ... מהו ׳חכמות בחוץ תרנה׳? בחוצה של תורה. המרגלית היכן היא נמכרת? בחוצה. כך התורה בחוץ שלה היא נאמרה. מהו ׳ברחובות׳? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות... ׳בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׳, בראשונה היו עושים בתי כנסיות בגבהה של עיר לקיים מה שנאמר ׳בפתחי שערים בעיר׳.
הפך רבינו את סדר ההלכות שבתוספתא מפני שדין מקומו של בית הכנסת ראוי להקדימו לפרטי הבנין והפתחים. ושוב בדברו על גובה המקום הוסיף משבת יא, א: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר ׳לרומם את בית א-להינו ולהעמיד את חרבותיו׳. והני מילי בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה.
רש״י ז״ל מפרש קשקושי ואברורי – בירניות ומגדלים. בערוך ערך אברוארי מפרש: מגדלים וחומת העיר. רבינו לא הוצרך לפרש את היוצאים מן הכלל שהרי כתב שצריך להגביה רק מכל חצרות העיר, והוא מה שאמרו בגמרא ״והני מילי בבתים״.
התוספות עירובין יח, ב (ד״ה ולא) מביאין דין זה מן התוספתא שאין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח ופירשו בו שני פירושים.
א) קסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב. זאת אומרת שתנא זה חולק על הדין שצריך לפנות בתפילה לירושלים והמקדש.
ב) או היתה ארץ ישראל ובית המקדש במערבם דכתיב והתפללו דרך ארצם. לפי תירוץ זה אין דין זה אמור אלא במקומות שהם למזרחה של ארץ ישראל, אבל בשאר מקומות פותחין פתח בית הכנסת מול הצד שמעמידין בו ההיכל ומתפללין כנגדו.
אולם רבינו דייק בהמשך לשונו להתאים דבריו לכל המקומות שהרי כתב בענין ההיכל ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, ועם כל זה העתיק את התוספתא בענין הפתח כלשונה, משמע שדין זה אמור בכל המקומות, אפילו במקום שההיכל הוא במזרח גם כן פותחין שם פתח במזרח.
ר״א הילביץ שליט״א (ללשונות הרמב״ם ירושלים תש״י עמ׳ קמט) מציין להלכות בית הבחירה ז, ט: אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב וכו׳⁠ ⁠⁠״.
לפי זה יש לומר לדעת רבינו שדין עשיית הפתח במזרח הוא לזכר המקדש וסמכוהו על הכתוב, לפיכך תוקפו של דין זה הוא בכל מקום.
ובונין בו היכל וכו׳ – ראה לקמן יב, כג (ד״ה מקום) מובא לשונו של רב האי גאון ז״ל בפירוש דברי שמואל סוטה לט, ב: אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה. ושמואל אמר עד שיצא. פירש הגאון ז״ל: דברים הללו שאמר שמואל במקום שאין מניחין ספר תורה בבית הכנסת אלא מצד בית הכנסת, או שיש עמו במבוי בית ששומרין בו ספרי תורה.
שרידי בתי כנסיות מימי חז״ל שנחשפו לאחרונה כגון בבית אלפא, חמת גדר, נערן שעל יד יריחו, גרש שבעבר הירדן מזרחה, ועוד, בנויות לפי תכנית כזו. בכותל הפונה לירושלים יש מבנה נוסף כמין חדר קטן המיועד להחזיק בו את ספרי התורה, והוא ההיכל, ואליו עולים במדרגה מאולם בית הכנסת.
מלשונו של השואל שפנה לרבינו מוכח שנוסף על ההיכל העשוי בבנין היתה גם תיבה מיטלטלת שהיו מניחין בה ספר תורה, והיא התיבה שלפניה היה עובר הש״צ. זוהי לשון השאלה (בלאו סימן קנב עמ׳ 295): מה אומר אדוננו בדבר ספר תורה, כאשר יחתמנו המפטיר, היחזירנו להיכל ואחר כך יקרא ההפטרה, או ישימנה בתיבה, לפי שצר הדוכן שעליו קוראים בספר תורה עד אשר יפטיר ויחזירנו להיכל למקומו?
הרי מפורש שבהיכל היו מחזיקין את ספרי התורה בקביעות, אבל לעת הצורך היו מניחין ספר תורה גם בתיבה. (וראה לקמן יב, יג הבאתי גם תשובת רבינו.)
פניהן אל מול ההיכל וכו׳ – תוספתא מגילה ג, כא: וכל העם פניהם כלפי קדש שנאמר ׳ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד׳ (ויקרא ח, ד).
ומעמידין בימה וכו׳ – יש גורסין כאן בדברי רבינו: ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה וכו׳. אבל בכה״י נכתב כך מתחילה, ושוב נמחק ותוקן בבית הכנסת.
בימה ... כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וכו׳ – סוכה נא, ב בתיאור בית הכנסת באלכסנדריא של מצרים: ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן.
בירושלמי סוכה ה, א (הובא בתוספות נב, א ד״ה וכיון) גורס: ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה, עמד אחד מהן לקראות בתורה היה הממונה מניף בסודרין וכו׳.
וראה בתוספות שם בשם רבינו נסים גאון שהמדובר הוא בקריאת התורה בלבד ולא בתפילה. (עיין גם ערוך השלם ערך אמן ותוספתא כפשוטה לסוכה ד, ו עמ׳ 891 לשורות 21–23.)
על כל פנים מפורש שהקורא בתורה היה עומד על הבימה.
עוד מסופר בירושלמי יבמות יב, ו אודות בני סימונייא ששלח להם רבינו הקדוש את לוי בר סיסי להיות להם דרשן ודיין חזן ומלמד תינוקות, ״עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה״. הרי שהחכם הדורש עולה על הבימה.
אבל שליח הציבור שמוציא את הרבים ידי חובתן בתפילה מורגל בפי חז״ל לומר עליו שהוא ״יורד לפני התיבה״ (כראש השנה לב, א: ירד ר׳ יוחנן בן ברוקא... ליום השני ירד רבי חנינא), ואם אינו ראוי ״מעלין אותו״ (ברכות כט, א), ומוכח שאינו עולה על הבימה, וכדרכנו למדנו שגם התיבה לא העמידוה על הבימה, אלא במקום נמוך. (וראה לעיל ה, ו.)
אמנם מה שאמרו שהבימה באלכסנדרייא היתה ״באמצעיתה״, זהו לאו דווקא אלא העיקר הוא להעמידה באופן שישמעו כולם, כן כתב מרן בכסף משנה.
וכשמעמידין התיבה וכו׳ – תוספתא מגילה ג, כא: כשמניחין את התיבה פניה כלפי העם ואחריה כלפי קודש.
באמצע – פירוש: בין ההיכל והבימה שהוזכרו מקודם, אבל אין לפרש שהתיבה תהיה באמצע הבית, שהרי ״פני כל העם ... כלפני פני התיבה״ (הלכה ג). השווה הל׳ לולב ז, כג: ״וכבר נהגו בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש״. מוכח שהתיבה לא היתה קבועה בבנין אלא מעמידין אותה כפי הצורך.
כלפני – יש גורסין כלפי, והוא בארמית כלאפי–כלפי, והעברי המקביל הוא כלפני.
כגירסתנו העתיק רבנו אברהם בנו של רבינו בשו״ת שלו (מהדורת רא״ח פריימן ז״ל) סימן סב, ואף בתוספתא הנ״ל גרס הוא כלפני, ונראה שכן היה גם לפני רבינו.⁠³ (ג) כיצד העם יושבין וכו׳ – תוספתא מגילה ג, כא: כיצד היו זקנים יושבין? פניהם כלפי העם ואחריהן כלפי קודש ... חזן הכנסת פניו כלפי קודש, וכל העם פניהם כלפי קדש שנאמר ׳ותקהל העדה אל פתח אהל מועד׳ (ויקרא ח, ד).
עומד בארץ לפני התיבה – כלעיל ה, ו: יעמוד במקום נמוך. וראה לעיל בהלכה ב ד״ה בימה.
ופניו לפני הקודש כשאר העם – השווה לעיל ט, א: ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם. מבואר שיש מן העם עומדים מימינו וכן משמאלו, אבל אין שורה לפניו שהרי פניו לפני הקודש, ״לפני״ ממש ולא רק ״כלפני״ האמור בשאר העם היושבים שורה מאחורי שורה. נמצא שיש מתפללים מאחוריו ומצדדיו, וכן הזקנים יושבים פניהם כלפני העם וכן כלפני הש״צ אלא שהם אינם ישר לפניו כי אם מצדדיו ולפניו. לפיכך מתאים לומר על הש״צ שהוא ״עומד באמצע העם״ שהרי לכל רוח ישנם מן העם חוץ מלפניו ממש שיש מקום פנוי בינו ובין הקודש.
(ד-ו)
בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו׳ – מגילה כח, א (לפי גירסת כי״מ, וכן הוא ברי״ף ועוד (דק״ס)): תנו רבנן, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהם הספד של רבים... ומכבדין אותן ומרביצין אותן.
שינה רבינו את סדר הענינים כדי להקדים את החיוב לפני השלילה, לפיכך הוסיף ופתח ״נוהגין בהן כבוד״ והמשיך בלשון הברייתא מכבדין אותן דהיינו מטאטאים ומנקים אותן, ומרבצין אותן, שהללו משום נהיגת כבוד הם, ופרט עוד ענינים שהם משום כבוד שנהגו כל ישראל. (ה) להדליק עששיות – הראשונים הביאו ראיה למנהג זה ממדרש תנחומא בהעלתך (בובר סימן ו): הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגים, אבל הנרות לעולם. (ספר המנוחה; ארחות חיים דיני בית הכנסת ה.) ואור הנרות היה לכבוד בלבד שהרי לא לאורה הוא צריך.
ברכות נג, א: תני חדא, אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו. ותניא אידך, אין מברכין עליו. לא קשיא, הא דאיכא אדם חשוב, הא דליכא אדם חשוב.
כתבו התוספות (ד״ה הא): ר״ח פירש... באדם חשוב – לאורה (ומברכין), ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת (ואין מברכין).
פירוש זה הביא גם הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם גאון.
מחצלות כדי לישב עליהן – השווה גיטין מז, א: לא בעית מידי למזגא עליה? (וכי אינך צריך שום דבר – כר או כסת – לישב⁴ עליו?)
צריך להכין או מחצלות או כסאות לפי שמותר לישב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואדרבה אמרו (מגילה כא, א): ״והיו למדין תורה מיושב״; עוד (שם) ״יושב ושונה״, ורבות כהנה. וראה לקמן בהלכה ח שהישיבה שם מעסקי מצוה היא.
והשווה בבא בתרא ח, ב: אמר אביי, מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא (מחצלות של בית הכנסת, משום דמזבני להו ממעות הקופה. – רש״י). כיון דשמעה להא דתניא, ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב.
הרי מבואר שהיו מציעין בבית הכנסת מחצלאות לישיבה. (צפנת פענח)
ויש להעיר גם מברכות כה, א: אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי. ופירש רש״י ז״ל: ציפי – מחצלות של בית המדרש.
וראה הלכות עבודה זרה ו, ו–ז: אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה... ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסת הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים וכו׳. (ו) קלות ראש וכו׳ – השווה פיהמ״ש ברכות ט, ו: קלות ראש היפך כובד ראש... וענינו שלא ישתקע בשעשוע ושחוק וזמר.
רבינו מפרש קלות ראש ענין נפרד, וכן אין אוכלין בהן וכו׳ הם ענינים נפרדים. אולם רש״י ז״ל סובר שהם כולם פירוש קלות ראש, וגורס ״אין אוכלין״ בלא וא״ו, ורבינו העתיק ״ואין אוכלין״ בוא״ו.
וחכמים ותלמידיהם וכו׳ – מגילה כח, ב: ״ואין ניאותין בהן״: אמר רבא, חכמים ותלמידיהם מותרין, דאמר רבי יהושע בן לוי, מאי בי רבנן? ביתא דרבנן.
כתב ראבי״ה ז״ל (מגילה סי׳ תקצא ח״ב עמ׳ 323): ואמרינן חכמים ותלמידיהם מותרים, ואכולה מילתא קאי, בין אאכילה ובין וכו׳.
והנה בפסחים קא, א איתא: למה לי לקדושי בבי כנישתא? לאפוקי אורחים ידי חובתן. ורבינו העתיק דבר זה בהלכות שבת כט, ח. אלא שהרבה טרחו הגאונים ליישב נוהג זה אפילו במקום שאין אורחים (ראה באורך אוצה״ג פסחים התשובות סי׳ רמ–רמד עמ׳ 95–96), ואף רבינו העיר על כך בתשובה (בלאו סימן רכא עמ׳ 394) וז״ל: שהם תקנו הקידוש בבית הכנסת והיה עיקר זה מפני האורחין, ונתחייב בכל בתי כנסיות אפילו אין שם אורחין ... וכן כל מה שתקנו בסיבת דבר כזה, אין עניינו עד שתהיה שם הסיבה לעשותו אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו שיעשה זאת בכל אופן שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו וכו׳.
ברם הגאונים נחלקו בדבר ורב האיי גאון ז״ל פסק שאם אין אורחים בבית הכנסת אין מקדשין שם. אולם טעמים שונים אמרו להעמיד המנהג.
בספר העתים (הלכות קדוש סימן קמ עמ׳ 183): ואמר מר רב מתתיה, בין איכא אורחים דאכלי בבית הכנסת ובין ליכא – מקדשין ומבדילין בבית הכנסת, דבעינן זכרהו על היין בכניסתו [וביציאתו], דילמא איכא איניש דלא שכיח ליה חמרא ונפיק בקידושא דבית הכנסת. ואמר רב שמואל הנגיד הכי: ולי דווקא דלא שכיח ליה אבל שכיח ליה הא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, ודלא שכיח ליה דווקא דסעודתו בבית הכנסת, אבל קידש בבית הכנסת וסעודתו בבית לא, דהא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה. וכתב נמי הכי בחיבורו. עכ״ל.
תשובה זו של רב מתתיה גאון ז״ל הובאה בלשונו גם בשערי תשובה סימן קיד, אלא ששם יש תוספת וז״ל: ואע״ג דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, שעת הדחק שאני, ונפיק בההוא קדושא אי שוי רעותא למיפק ביה. עכ״ל. עיין שם באי״י הי״ם שמסתפק אם תוספת זו היא מקורית, ודעתו שאינה אלא דעת המעתיק שחולק על רב שמואל הנגיד ז״ל. אולם מלשונו של רב שמואל הנגיד שמביא ספר העתים – ״ולי דווקא וכו׳⁠ ⁠⁠״ – מוכח שגם רב שמואל הנגיד הבין בדעתו של הגאון שאם אין לו יין סומך על הקידוש בבית הכנסת לצאת ידי חובת יין ואוכל בביתו.
ויש מן הגאונים שהציעו עוד טעמים, כגון ״מפני שהטעמת יין של קידוש שבת רפואה היא״ (אוצה״ג שם; וסדור רב עמרם גאון ז״ל בשם רב נטרונאי ז״ל (ב, י עמ׳ סה)).
מאחר שכה קשה היה להם ענין הקידוש בבית הכנסת לכאורה יש לתמוה למה באמת לא הנהיגו שיסעדו קצת בבית הכנסת אחדים מן התלמידים, ובזאת היה לכל הדעות ראוי לקדש? אלא נראה שלא ראו לנכון להנהיג לאכול בקביעות בבית הכנסת אם לא לצורך גדול כגון אורחים שאין להם מקום אחר, והוא משום שאפילו חכמים ותלמידיהם שמותר להן לאכול ולשתות בבית הכנסת אין זה אלא מדוחק.
ושמא יש להביא ראיה מן המסופר בתענית כג, ב על אבא חלקיה: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי? אמר להו, האי קאי בביתא והאי יתיב בבי כנישתא. הרי שלילד שישב כל היום ללמוד בבית הכנסת הוצרך להאכיל יותר בערב מפני שלא אכל כל היום. לכאורה יש לשאול, למה לא לתת לתינוק פת לחם שיקחנה עמו לבית הכנסת ויאכלנה שם ולא ירעב כל היום? אלא משמע שרק בדוחק התירו לאכול בבית הכנסת אפילו לתלמידים.
ובזה יובן גם מה שאמרו בירושלמי פסחים א, א: ר׳ ירמיה בעי, בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכא ליה (מאי קמיבעיא ליה, מהיכי תיתי שיהו צריכין בדיקה)? שכן מכניסין לשם באבריות ובראשי חדשים (הסעודות שהיו עושין בעיבור השנה ובעיבור החודש. עיין שם בגליון הש״ס שכן היא גירסת הראשונים ולא כמו שהוא לפנינו ״בשבתות ובראשי חדשים״.) אילו היה ההיתר פשוט לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מאחר שיושבין ושונין שם כל הימים, איך זה שלא הכניסו לשם חמץ מלבד סעודות מצוה לעיבור חדשים ושנים? אלא ודאי שאין ההיתר אלא מדוחק, ובסתם היו הלומדים יוצאים מבית הכנסת לאכול ולשתות.
אין לומר שהירושלמי חולק בזה על הבבלי, שהרי מאמרו של רבי יהושע בן לוי הובא גם בירושלמי מגילה ג, ג וז״ל: בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם. ומסופר שם שרב אימי צווה על מלמדי התינוקות שהיו בבית הכנסת לאכסן שם אורחין שיש להם ריח תורה. ברור שדעת הירושלמי מתאימה בזה עם הבבלי שאם יש צורך בכך מותר גם לאכול ולשתות לחכמים בבית הכנסת, אבל אם אפשר להמנע מזה מה טוב.
ושמא יש לפרש כך גם מה שמסופר בעירובין עד, ב: חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה ואתי ביית (=לן) בבי כנישתא. הרי שאף שהיה מקום לינתו בבית הכנסת – ויתכן שזה היה לצורך בית הכנסת – מכל מקום היה אוכל פתו במקום אחר. (ז) ואין מחשבין וכו׳ – מגילה כח, ב: א״ר אסי, בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. ומאי ניהו? חשבונות.
חשבונות של מצוה – בשבת קג, א דרשו את הכתוב ׳ממצוא חפצך ודבר דבר׳ (ישעיהו נח, יג) – דיבור אסור. והגמרא ממשיכה: ודיבור מי אסיר? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו, חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת. וא״ר אלעזר, פוסקים צדקה לעניים בשבת. וא״ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן... הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות⁵ לפקח על עסקי רבים בשבת וכו׳. ותירצו: אמר קרא – ׳ממצוא חפצך ודבר דבר׳, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין.
כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכו׳ – תוספתא שבת טז, כב: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר, בית שמאי אומרים, אין פוסקים צדקה לעניים בשבת בבית הכנסת אפילו להשיא יתום ויתומה ... ובית הלל מתירין.
וראה גם תוספתא תרומות א, י: אפיטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומין... אבל אין פודין עליהן שבויין ואין פוסקין עליהם צדקה לעניים בבית הכנסת וכו׳.
ירושלמי דמאי ג, א: דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני... אין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת וכו׳.
הרי קופה של צדקה מחשבין בבית הכנסת.
כתובות כג, א: ...ואשתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל [ואמטינהו לבי מדרשא⁶], אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר׳ חנינא ... סוף עול אתו שבויינהו וכו׳.
הרי שעסקו בפדיון שבויים בבית המדרש.
עוד אמרו בשבת הנ״ל ״הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים וכו׳⁠ ⁠⁠״, והיינו שכלל רבינו באמרו וכיוצא בהן, זאת אומרת כל שאר הענינים שקראום חשבונות של מצוה להתירן בשבת, והוא הדין שמותרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
מעתה זכינו להבין איך זה אמרו במגילה הנ״ל על קלות ראש – ״מאי ניהו? חשבונות״. והנה בהלכה הקודמת פירש רבינו מהי קלות ראש – ״כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה״, וכפירוש זה מוכח גם מן המשנה אבות ג, טו: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. ומה זה ענין לחשבונות? אין זה אלא שחשבונות שאמרו הם בכלל שיחה בעלמא, והיינו דיבור האסור בשבת וכן בבית הכנסת. אבל הדיבור בחפצי שמים מצוה הוא.
ואין מספידין וכו׳ – מגילה כח, ב: ״ומספידין בהן הספד של רבים״. היכי דמי הספידא דרבים? מחוי רב חסדא, כגון הספידא דקאי ביה רב ששת. מחוי רב ששת, כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא. רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא. אמר, משום יקרא דידי ודמיתא אתו כוליה עלמא. ר׳ זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא. אמר, אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דמיתא אתו כולי עלמא.
נשאל רבינו להסביר הלכה זו (בלאו סימן קסא עמ׳ 308):

שאלה: ויורנו מה שהזכיר הדרתו בספר אהבה פרק י״א מן הלכות תפלה וברכת כהנים בדבר קדושת בתי כנסיות ״ואין מספידין בתוכן אלא הספד של רבים״. והמנהג אצלנו באלכסנדריא להביא המת בשחרית ולשימו בחצר בית הכנסת, עד אשר יתפללו הצבור שחרית ואז יביאו את הדיין והחזנים ומקצת הקהל סביב המטה ויאמרו צדוק הדין וקינות כל אחד מהחזנים, ואחר כך יוציאוהו לבית הקברות. האם זה הספד של רבים אם לאו? ועוד, אם אחד מן האבלים לא יוכל לעלות לבית הקברות, בין משום ריחוקו או בגלל גשמים או שמועה, כל שבעת ימי אבלותו יבואו אצלו בבית הכנסת בגמר תפלת שחרית ויאמרו הבאים צדוק הדין וקינות. האם זה הספד של רבים אם לאו? וראיתי זה המנהג בזולתי אלכסנדריא. יורנו הדרתו הקדושה ביפי דעתו בזה ושכרו כפול מ״ה.
התשובה: אין דרך להתיר זאת. ואין הספד של רבים, אלא דבר יוצא מן הכלל ובלתי רגיל, שבא אליו איש גדול המעלה, שאין מנהגו לבוא להספדות, ויבואו האנשים אחריו בגלל בואו. וצורת ההתקהלות הגדולה היוצאת מן הכלל ידועה ואינה צריכה לתוספת ביאור. ומה שראינו בפוסטאט, שאומרים קינות כל השבעה ימים לפני האבלים בבית הכנסת, דנו אותם בזה לכף זכות ואמרנו ״אולי זה המקום, שקוראים אותו כותל האבלים, בשביל זה נבנה ואינו בית כנסת גמור, אלא בניינו על תנאי״. אבל אם נבנה להיות בית כנסת גמור, אסור לומר בו קינות על מת, אלא אם יהא הספד של רבים. וכתב משה.

(ח) היה לבית הכנסת וכו׳ – משנה מגילה ג, ד: ועוד אמר ר׳ יהודה, בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו... ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר ׳והשמותי את מקדשיכם׳ (ויקרא כו, לא), בקדושתן הן עומדין אף כשהן שוממין.
בפיהמ״ש ברכות ט, ו: וביאור קפנדריא, שיעשהו מעבר לקרב הדרך, כגון שיכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר שכנגדו כדי שיגיע לאיזה מקום.
ברכות סב, ב: מאי קפנדריא? אמר רבא, קפנדריא כשמה (פירוש: לשון האומות היא שמשמעה דרך מקוצרת. עיין ערוך ערך קפנדר.) ורב חנא בר אדא משמיה דרב סמא בריה דרב מרי אמר, כמאן דאמר אינש, אדמקיפנא אדרי איעול בהא. (פירש רש״י ז״ל: בעוד שאני מקיף כל שורות הבתים הללו אכנס כאן לקצר דרכי.)
שאסור להכנס להן אלא לדבר מצוה – מגילה כח, ב: ״ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים״: כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא. אתא זילחא דמיטרא. עיילי לבי כנישתא. אמרי, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.
הרי שלא הספיק להן לפרש שלא נכנסו משום הגשם, אלא שצריך גם סיבה חיובית של דבר מצוה דהיינו, דשמעתא בעא צילותא, ומשום דבר מצוה זה נכנסו. ענין. זה מתפרש גם מן ההלכה הבאה במי שצרך להכנס לבית הכנסת לקרות לחבירו. נמצא שפיסקה זו שאסור להכנס להן אלא לדבר מצוה מהווה מעין הצעה להלכה הבאה. (ט) מי שצרך וכו׳ – מגילה כח, ב: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי איצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא, מאי (ניעביד, מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך? – רש״י)? אמר ליה, אי צורבא מרבנן הוא לימא הילכתא (גירסת כי״מ והרי״ף: שמעתא), ואי תנא הוא לימא מתני׳, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לא – לימא לינוקא, אימא לי פסוקיך; אי נמי נישהי פורתא וניקום.
תינוק – ראה מה שביארתי בהלכות תלמוד תורה ב, ו שהתינוקות היו לומדים בבית הכנסת.
שהישיבה שם מעסקי מצוה היא וכו׳ – השווה מדרש תהילים פד, ג: אמר ר׳ יהושע בן לוי, כל מי שהוא נכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות זוכה ונכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשים לעולם הבא, שנאמר ׳אשרי יושבי ביתך׳.
אפילו מי שעומד להתפלל צריך לישב מעט כמבואר בירושלמי ברכות ה, א: אריב״ל, זה שהוא עומד ומתפלל צריך לישב... עד שלא יתפלל – ׳אשרי יושבי ביתך׳. (ראה לעיל ד, טז ד״ה צריך.)
הרי שהישיבה במקום תפילה היא מעסקי המצוה. (י) מי שנכנס לקרות וכו׳ – ברכות סב, ב; מגילה כט, א: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא. רבי אבהו אמר, אם היה שביל מעיקרו מותר. אמר ר׳ חלבו אמר רב הונא, הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא. שנאמר ׳ובבוא עם הארץ לפני ה׳ במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב׳ (יחזקאל מו, ט).
הוסיף רבינו על דברי רב הונא שהזכיר רק ״להתפלל״, ונראה שכוונתו לכלול הן לקרות = ללמוד והן לקרות תינוק או חבירו שמדובר בו בהלכה הקודמת, שגם הוא קורא פסוק, ונמצא נכנס לקרות. בזה כלל גם את דינו של רב נחמן אמר רבה בר אבוה שכל מי שנכנס באופן המותר אין איסור לעשותו קפנדריא ביציאתו.
דינו של רבי אבהו אם היה שביל מעיקרו לא הביאו רבינו כאן. נראה שדין זה מיוסד על דאמר רב יהודה (בבא בתרא ק, א): מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו; ופסק רבינו כמותו בהלכות נזקי ממון יג, כד וכן בפיהמ״ש בבבא בתרא ו, ז. לפי זה יש לומר שאם בנו בית הכנסת במקום שהיה שם שביל מעיקרו הרי זה כאילו בנאוהו על תנאי כדי שלא לקלקל את השביל שכבר החזיקו בו רבים. נמצא שאין זה דין בקדושת בית הכנסת, אלא פרט מיוחד בתנאי בית דין ואין מקומו כאן.
ומותר לאדם וכו׳ – שנינו בברכות ט, ו: לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר.
הגמרא (שם סג, א) דנה בדין בית הכנסת: אמר רבא, כי ביתו. מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף בית הכנסת – קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי.
ומשמע שמקלו ואפונדתו ואבק שעל רגליו ודאי מותר בבית הכנסת. (יא) בתי כנסיות וכו׳ – משנה מגילה ג, ד: ועוד אמר ר׳ יהודה, בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין בתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר ׳והשמותי את מקדשיכם׳ – בקדושתן הן עומדין אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש.
פיהמ״ש שם: עגמת נפש – רוצה לומר שידאבו הנפשות כשיהיו בו עשבים וישתדלו לבנותו אם אפשר להם, או יכנע לבם וישובו אל ה׳ אם אי אפשר להם לבנותו. ולפיכך מותר לו לעקור ולהניח באותו המקום אבל לא יעקור ויאכל או יאבדם משם. וכל דבר ר׳ יהודה נכון.
גמרא שם כט, א: עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. והתניא, אינו תולש ומאכיל אבל תולש ומניח? כי תנן נמי מתניתין – תולש ומאכיל תנן.
לעיל שם כח, ב: ... והכי קתני: (בתי כנסיות) ומכבדין אותן ומרביצין אותן כדי שלא יעלו בהן עשבים. א״ר יהודה, אימתי? בישובן, אבל בחורבנן מניחין אותן לעלות; עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש.
הרי מפורש שאין הבדל בין ישובן לחורבנן אלא לענין כיבוד וריבוץ, אבל לשאר דברים נוהגין בהן כבוד בשווה. לפיכך לא הוצרך רבינו להעתיק כל מה שהוזכר במשנה כי כבר נתפרש לעיל שאין עושין בהן שום דבר שאינו של מצוה.
(יב-יג)
אין סותרין בית הכנסת וכו׳ – בבא בתרא ג, ב: אמר רב חסדא, לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי, משום פשיעותא; ואיכא דאמרי, משום צלויי (דלא הוה להו דוכתא לצלויי עד שיעסוק בבנין. – ר״ג). מאי בינייהו? איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי.
מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא, ובנו בי סיתוא בקייטא. (שמעתי דשתי בתי כנסיות היו להם, באחד היו מתפללין בימות הגשמים ובאחד בימות החמה. אותו של ימות החמה היו מחזקין אותו בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים – בימות החמה, כדי שיהא מקום תפילה בכל שעה. – ר״ג; בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטין מפני הצינה, ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו. – רש״י).
א״ל רבינא לרב אשי, גבו זוזי ומחתי (מונחין) מאי?... שריגי ליבני, והדרי הודרי, ומחתי כשורי (הכל מוכן לבנות), מאי? אמר ליה, זימנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו... ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא (ביקוע שיהא מזומן ליפול. – רש״י) אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני. כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא, סתריה ועייל לפורייה להתם (כדי שיהיו הגשמים יורדין ומנטפין עליו, והוא ימהר במלאכת בית הכנסת יותר), ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי (=מרזבין. – ר״ג).
מגילה כו, ב: רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא כנישתא עתיקא. הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם. יתיב וקא מיבעיא ליה, הא דרב חיסדא דאמר רב חסדא, לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי – התם משום פשיעותא (שמא יפשע ויתייאש ולא יבנה אחר. – רש״י) כי האי גוונא (שאין סתירתו אלא לבניינו של זה) מאי? אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה; לקמיה דרב הונא ואסר ליה.
הרי״ף ז״ל (מגילה פרק שלישי רמז אלף פד) העתיק: אמר רב חסדא, לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא. וכתב מרן בכסף משנה טעמו משום שבעובדה של רמי בר אבא בוודאי היה לו מקום להתפלל שאם לא כן למה איבעיא לו רק ״התם משום פשיעותא״, הלא גם לפי האיכא דאמרי האחר אסור? אלא ודאי שהיה לו מקום לצלויי, ואעפ״כ נסתפק בזה, ואסרו לו. משמע שכך היא ההלכה לחוש משום פשיעה.
ושמא יש להוסיף ראיה גם מן העובדה של מרימר ומר זוטרא שמסופר עליהם שעשו מלאכת הבנין ובדק הבית לתקן בית הכנסת של קיץ בחורף וכן להיפך. לכאורה יש לתמוה, מאחר שהיו להם שני בתי כנסת, הלא בעת הצורך ניתן היה להתפלל בבית הכנסת של חורף גם בימות החמה, שהרי בטח לא השתמשו בו שום תשמיש של חול באותו זמן. מעתה אילו אירע שהיה צורך לתקן הבנין של בית הכנסת של קיץ בימות הקיץ, למה לא לתקן תיכף ויעברו להתפלל בבית הכנסת של חורף שעומד ריק כל ימות החמה? אולם מאחר שנתבאר שחיכו לתקנו דווקא בימות הגשמים שאז ממילא לא התפללו בו, מוכח שאפילו יש מקום אחר המזומן לתפילה, אין סותרין בית הכנסת שמתפללין בו עכשיו. (עיין שיטה מקובצת ב״ב שם ד״ה מרימר שהביא בשם הרשב״א ז״ל, ושמא לפי הנ״ל מתורצת קושייתו.)
נמצא לא רק רב אשי סובר שחוששין לפשיעה או לאונס – שמא יארע להם פדיון שבויים – אלא גם מרימר ומר זוטרא מודים, וכן מפורש במגילה בדעת רמי בר אבא, שזהו עיקר הטעם, ואפילו יש מקום אחר לתפילה אין לסתור בית הכנסת. וכן הלכה.
והנה המעשה של רמי בר אבא במגילה הנ״ל טעון ביאור. הוא שאל אם שייכת אצלו החששה באופן ״שאין סתירתו אלא לבנינו של זה״ (כך פירש רש״י ז״ל). לפי פירוש זה, אין זו אף כשאלתו של רבינא בבבא בתרא הנ״ל ששאל מרב אשי אם יש לחוש לפשיעה אם כבר ערכו את הלבנים ומזומנים הם לתתן בבניין וכבר משופין ומתוקנין הן עצי הגג והקורות מוכנות לבניין. אדרבה, בעובדה של רמי בר חמא לכאורה אין שום צד היתר, שעדיין אין חמרי הבניין מוכנין כי צריך לסתור את בית הכנסת הישן כדי לקחת ממנו לצורך בניית החדש. איך זה נסתפק אם יש לחוש לפשיעה בכגון זה? ודאי שיש לחוש ולחוש! אף שיש לומר שבאמת לאחר פסקו של רב אשי בבבא בתרא נפשטה גם שאלתו של רמא בר חמא במגילה, מכל מקום נראה שהמאירי ז״ל פירש את הגמרא במגילה באופן שיהא בה משום חידוש, וז״ל: אפילו בנה את החדשה ולא השלים קרויה עדיין, וחסרו לו קורות ולבנים, ורוצה להסיר קורות של זו כדי לשים על זו אינו רשאי. עכ״ל.
לפי פירוש זה (ויתכן אף לרש״י ז״ל לפרש כך), שמענו חידוש גדול, שאפילו חסר עדיין רק חלק מן הבניין אסור להשלימו על ידי סתירת הישן, וכל שכן שאין לסתור אפילו חלק מן הישן שלא לצורך החדש כל זמן שלא נגמר החדש כליל.
שמא גם רבינו מפרש כמאירי ז״ל אלא שבגמרא לא נתבאר שהחלק שהיה עדיין חסר היה קירויו דווקא. אמנם המאירי ז״ל תפש כך מפני שמן הסתם בונין תחילה את הכתלים ואחר כך גומרין את הקירוי מלמעלה. אבל באמת אין הכרח שכן הוא, ויתכן שעדיין היה חסר כותל אחד ממנו. והגמרא משמיעתנו שאפילו צריך לבנות עוד רק כותל אחד ממנו, בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן. וראה ירושלמי מגילה ג, א: הורי רבי אימי אפילו ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן אותו המקום.
ביום ובלילה – בגמרא הנ״ל (בבא בתרא ג, ב) מסופר על רב אשי שהעלה את מיטתו לשם כדי שיילחץ להחיש את הבנייה. כאן מצא רבינו מקום ללמדנו שבזה שונה דין בית הכנסת מדין בית המקדש, אף על פי שנתבאר בהלכה י שבית הכנסת נקרא מקדש וכמה הלכות בפרק זה יסודן באופיין המשותף של בית הכנסת ובית המקדש, מכל מקום יש הבדל בדין זמן הראוי לבנייתן. דאמר אביי, מניין שאין בנין בית המקדש בלילה? שנאמר (במדבר ט, טו) ׳וביום הקים את המשכן׳, ביום מקימו, בלילה אין מקימו (שבועות טו, ב). ופסק רבינו כן בהלכות בית הבחירה א, יב. אף שמצוה למהר בבניית בית המקדש ככל האפשר, ומקרא מלא דבר הכתוב (תהלים קלב, א-ה) ׳זכור ה׳ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב. אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב׳. וראה שיטה מקובצת זבחים נד, ב (אות ו): ״ויש לפרש דקאי אאהל ביתי, והכי קאמר, אם אתן שנת לעיני באהל ביתי, אבל לא היה נודר שלא לישן כלל״. ולכאורה יש לומר שמדוד למד רב אשי והוציא מיטתו מביתו עד שייבנה בית הכנסת. אולם גזירת הכתוב היא שאין בונין בית המקדש בלילה, ונראה שלכך הביא רבינו בהלכות בית הבחירה את דרשתו של אביי שלמד מן המקרא גבי משכן, להורות שחידוש הוא זה ואין לך בו אלא חידושו, ובבית המקדש שגילה לנו הכתוב שאין בונין בלילה אין בונין, אבל בית הכנסת אף שגם הוא נקרא מקדש לא נתמעט, ומשתדלין לבנותו במהרה ביום ובלילה.
לולא מסתפינא הייתי אומר להסביר בזה מעשה תמוה בנדה יג, א: רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. אמר ליה רב יהודה לשמואל, צריך אני להשתין. אמר ליה, שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, ר״א אומר, כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמר אביי ... כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. והכא מאי ביעתותא איכא? איבעית אימא ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא ביעתותא דרביה וכו׳.
לכאורה בלתי מובן מה עשו שם על גג בית הכנסת בלילה? אין לומר שעלו לשם ללמוד או להתפלל, מאחר שמבואר שהיה שם ביעתותא דליליא ודאיגרא, הרי שלא היה שם אור מספיק וכן היה המקום בלתי בטוח, ואין להעלות על הדעת שיעלו לשם תורה או תפילה לגג בעת שהיו יכולים להכנס לבית הכנסת המקודש. (וראה מהרש״א שם.) ואף שמצינו תפילה על הגג (עיין מה שהבאתי לעיל ה, ז ד״ה היה בנין גבוה), זהו רק כשאין שם ביעתותא אבל לא כשיש פחד ליפול. מעתה שמא יש לומר בגדר השערה שעלו לשם לראות בבדק הבית ולתקן הבנין, ואף שביום נוח יותר לעסוק בבנין, מכל מקום כדי להחיש המלאכה עסקו בה גם בלילה וכש״נ. (יד) מותר לעשות וכו׳ – מגילה כו, ב: אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסיר. ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא. אמר רב אחא, כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר רבי יהושע בן לוי, בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. שמע מינה.
דרש בר קפרא, מאי דכתיב ׳ואת כל בית גדול שרף באש׳ (מלכים ב כה, ט)? ר׳ יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפילה ... תסתיים דר׳ יהושע בן לוי הוא דאמר, מקום שמגדלין בו תורה, דאמר ר׳ יהושע בן לוי, בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. (אלמא בית המדרש הוי בית גדול. – רש״י) שמע מינה.
ראה לעיל ח, ג. והשווה גם הל׳ תלמוד תורה סוף פרק ד.
ומעלין בקודש וכו׳ – משנה מנחות יא, ז: שמעלין בקודש ולא מורידין.
בגמרא שם צט, א: ומנא לן דאין מורידין? אמר רבי, דאמר קרא ׳ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו׳ (שמות מ, יח). ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא ׳את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה׳ ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל׳ (במדבר יז, ג), בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. ׳אשר שברת ושמתם בארון׳ (דברים י, ב).
וכן בני העיר וכו׳ – משנה מגילה ג, א: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת לוקחים תיבה, תיבה לוקחים מטפחות, מטפחות לוקחים ספרים, ספרים לוקחים תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספר, ספר לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו הרחוב. וכן במותריהן.
פיהמ״ש שם: והכלל בכל זה – מעלין בקדש ולא מורידין.
בגמרא שם כו, א: בני העיר. שמכרו רחובה של עיר – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, זו דברי ר׳ מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים, הרחוב אין בו משום קדושה. ור׳ מנחם בר יוסי מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן – ההוא אקראי בעלמא. (ראה לקמן סוף הפרק שפסק רבינו כחכמים.)
מאחר שהנידון בפרק זה הוא בית הכנסת ובית המדרש, לפיכך הקדים להדגים דין מעלין בקודש שמותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, ושוב הביא את כל המפורש במשנה על פי הרחבת כלל זה. לביאור הכלל ראה בהלכה יד.
מטפחות או תיק לספר תורה – שניהן תשמישן שווה להניח בהן ספר תורה ודין תשמישי קדושה להן כמבואר בהלכות ספר תורה י, ד.
חומשין – אין בהן קדושת ספר תורה התם (הלכות ספר תורה ז, יד), אבל מעלתן גדולה משאר ספרים של נביאים וכתובים (שם י, ה).
במשנה מגילה הנ״ל תפש התנא לשון סתמית ״לוקחים ספרים״. אמנם בירושלמי (שם ג, א) פירשו: מטפחות לוקחין ספרים, אפילו מטפחות תורה וחומשין – לוקח בהן נביאים וכתובים.
למה שינה רבינו את לשון המשנה ופרט חומשין? ושמא יש לומר בגדר השערה שיש חידוש בחומשין מה שאין כן בשאר ספרים. בהלכות אלה המדובר הוא בעניני תפילה, ופרק זה דן בבית הכנסת וכליו שהן צרכי תפילת הציבור ושאר דברים שבקדושה, כגון קריאת התורה ברבים וההפטרה בנביא המפורשים בפרקים יב–יג. קריאת התורה ברבים אינה אלא בספר תורה כשר לכל הלכותיו (לקמן יב, כב), ולכן צריכין אנשי העיר ליקח להם ספר תורה כשר. כמו כן זקוקים הם לספרי נביאים להפטיר בהם, וספרי כתובים שכמה וכמה פרשיות ומזמורים מהם נקבעו בסדר התפילה. כמובן, שגם ללמוד בהם צריך לכל הספרים האלה, ולפיכך הם כולם מצרכי בית הכנסת ודין לקיחתם ראוי לקובעו כאן. אולם חומשין לצורך אחר הם עשויין והוא ״שמלמדין בהן התינוקות״ (הלכות ספר תורה ז, יא), וחזר והדגיש רבינו דבר זה ״כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים״ (שם י, א). לפיכך שמא היה עולה על דעתנו שאין החומשין מצרכי בית הכנסת ואינן ניקחין בדמי מכירת כלי בית הכנסת. ברם כבר הוזכר לעיל בהלכה ח שבית הספר לתינוקות היה קבוע בבית הכנסת, ושם היו מלמדין אותם מתוך חומשים. לפיכך אף החומשים הם מצרכי בית הכנסת, ומאחר שסתם לנו התנא ״ספרים״ סתם אף חומשין בכלל, בפרט אחר שנתבאר שמעלתן גדולה משאר ספרים. על כן הזכירם רבינו בפירוש. (וראה הלכות ספר תורה י, ד שמנה בין כלי בית הכנסת גם ״הלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד״. עיין שם בפירושי.)
אבל אם מכרו ספר תורה וכו׳ – מגילה כז, א: איבעיא להו, מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש ז כיון דלא מעלי ליה אסור, או דילמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא שפיר דמי? תא שמע. אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים – ספרים הוא דלא, הא תורה בתורה שפיר דמי. מתניתין דיעבד; כי קא מיבעיא לן לכתחילה. ראה בהלכות ספר תורה י, ב. (טו) וכן אם גבו וכו׳ – מגילה כז, א: ״וכן במותריהן״. אמר רבא, לא שנו אלא שמכרו והותירו, אבל גבו והותירו מותר.
בית המדרש או בית הכנסת – כאן סידר החמור תחילה – בית המדרש, ואחריו הקל – בית הכנסת; ושוב שינה ומנה שלש דרגות מן הקל אל הכבד, והיינו תחילה תיבה, ואחריה מטפחת ותיק, ובאחרונה ספר תורה שהוא הכי קדוש. אולם אף שנתבאר שבית המדרש מעולה מבית הכנסת לא שמענו מה ערכו לגבי תיבה ומטפחת וכו׳. אילו היה מסדר ומונה תחילה בית הכנסת ואחריו בית המדרש ואחריהם ממשיך בתיבה ומטפחת וכו׳ כי אז היינו מסיקים כי יש כאן הדרגה מן הקל אל הכבד ותיבה קדושה יותר מבית המדרש, והרי זה לא נתפרש בגמרא. לפיכך שינה את הסדר.
אף הוסיף לפרש באורך שהותירו פירושו אחר שעשו מה שגבו לעשותו, אבל אם לא עשו מה שגבו לעשותו ובאו לשנות לא יספיק להעלות לקדושה חמורה רק חלק מן הכסף אלא צריך להעלות כל שגבו.
הרמ״ך ז״ל העיר וז״ל: תימה, אמאי אין משנים הדמים? הא הוו כטווי ליארג דליכא מאן דאמר (בכי האי גוונא דהזמנה מילתא היא. (מגילה כו, ב)), ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן כשגבו מעות, וההיא דגבו והותירו על כרחין יש לנו לפרש בענין אחר או שנאמר דלאו הלכתא היא, וצ״ע.
ונראה לומר בדעת רבינו שהכלל ״מעלין בקודש ואין מורידין״ שייך גם במקום שאין שם קדושת הגוף ואפילו כשאין הזמנה לקדושה. אמנם ברור הוא כי כאשר הנידון הוא דבר שיש בו קדושה וניתן להורידו לקדושה קלה או להעלותו לקדושה חמורה, אז חל כלל זה שמעלין בקודש. זהו שהשמיענו רבינו תחילה בהלכה יג שמותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש אבל לא להיפך. אולם תיכף המשיך לדין בני העיר, ואם מכרו חומשין לפי הכלל שמעלין בקודש לוקחין ספר תורה.
והרי באופן כזה מהי ההורדה אם לא יקנו ספר תורה? הלא החומשין בקדושתן הן עומדין גם אצל הלוקח? אלא ברור שלא הורדה ולא עילוי אמורין לגבי החומשין, כי אם הכלל מתייחס כאן או לבית הכנסת או לציבור. זאת אומרת, קהל או בית כנסת שהיו בו חומשין ועכשיו אין להם הרי ירדו מכבודן, הואיל ונתמעט סכום הקדושה שהיתה אצלם, ומאידך אם במקום חומשים שהיו להם מקודם יש להם עכשיו ספר תורה הרי נתעלה כבודן. ואפילו כשהמדובר בדבר שחלה עליו קדושה וניתן להוציאו לחולין כגון בית הכנסת שמכרוהו טובי העיר והתנו בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כחפצו (לקמן הלכה טז), מכל מקום בדמים צריך או לבנות בית הכנסת אחר או להעלותן לקדושה חמורה לקנות בהם תיבה וכו׳. לא מפני שיש קדושה באותן המעות, שהרי אם הספיקו לבנות בית כנסת אחר והותירו יכולים להתנות על המותר שיהיה חולין (הלכה יז), אלא הטעם הוא משום שמעלין בקודש ואין מורידין, ומאחר שקהל זה היה לו בית כנסת ועכשיו מכרוהו הרי נתמעטה סכום הקדושה שהיתה אצל הציבור, אשר על כן חייבין או לבנות בית כנסת אחר או לקנות להם דברים שהם מקודשים יותר כדי להעלות ולהוסיף קדושה.
מעתה הוא הדין כשגבו מעות לדבר שבקדושה, גם על זה מתרחב אותו הכלל שמעלין בקודש. קהל שגבו מעות לבנות להן בית הכנסת אפילו טרם בנאוהו כבר הורם כבודן על מה שהיה בעוד שלא גבו עדיין, ואם עתה יוציאו הכסף לדבר אחר תורד מעלתן. לפיכך אם רצו לשנות אין משנין אלא לקדושה חמורה ונמצא כבודן מתעלה, אבל אם עשו מה שגבו לעשותו והותירו אין כאן עוד הורדה ומשנין את המותר לכל מה שירצו שהרי על המעות עצמן לא חלה שום קדושה.⁠⁷
ראה עוד לקמן בפירוש להלכות טז–יז, וראה מה שביארתי בפתיחה לפרק זה.
וכל כלי בית הכנסת וכו׳ – ירושלמי מגילה ג, א: כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת.
פרוכת וכו׳ – מגילה כו, ב: ואמר רבא, מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא, כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי סיפרא עלויה אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור.
פירש רש״י ז״ל: פריסא – יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים.
הערוך ערך פרס (7): פי׳ וילון שפורסין לפני התיבה.
אונקלוס תירגם (שמות כו, לו) ׳מסך׳ = פרסא.
ראה עוד הלכות ספר תורה י, ד.
ואם התנו וכו׳ – ירושלמי מגילה ג, א: ר׳ ירמיה אזל לגוולנה, חמתון יהבין בכושא בגו ארונא. (ראה אותן נותנין בתוך הארון כלי אריגה.) אתא שאל לר׳ אימי. אמר לו, אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ר׳ יונה עבד ליה מגדל ואתני עלוי, עילייא דספרין, ארעייא דמאנין. (ר׳ יונה עשה ארון והתנה עליו שיהא חלקו העליון לספרים והתחתון להחזיק בו בגדים.)
מאחר שניתן להתנות על הארון הוא הדין לכל כלי בית הכנסת. (טז) במה דברים אמורים שמותר למכור וכו׳ – מגילה כו, א: ״בית הכנסת לוקחין תיבה״. אמר רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן, לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים... מיתיבי. א״ר יהודה, מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר ועשה בה כל צרכיו. והא התם דכרכים הוה? ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה.
פירש ר״ח ז״ל: הם עשאוה לעצמן ולא מסרוה לרבים.
נראה שהוא מפרש שלכך עשאוה קטנה (זוטי) שלא רצו למסרה לרבים.
גם רבינו מפרש כך שאסור למכור רק בית הכנסת שנעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה. (יז) בני הכפר שרצו למכור וכו׳ – משנה מגילה ג, ג: אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים, למרחץ ולבורסקי ולבית הטבילה ולבית המים. ר׳ יהודה אומר, מוכרין אותו לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה.
פיהמ״ש שם: במה דברים אמורים בשלא מכרוהו כל אנשי הכפר בהסכמת כולם, אבל אם מכרוהו כל זקני המקום במעמד כל אנשי המקום מותר להם למכרו ואפילו לעשותו בית לשתות בו יין תמיד. ואין הלכה כר׳ מאיר ולא כר׳ יהודה.
בגמרא שם כו, א: אמר רבא, לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא ביה שיכרא, שפיר דמי.
רבינו מפרש שלא כרש״י ז״ל שכתב: למישתא ביה שיכרא – לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות. דעת רבינו היא שהמכירה מועילה רק להוציא לחולין את בית הכנסת להתיר להשתמש בו לצרכי חולין, אבל עדיין נשאר החיוב על אנשי העיר – לפי הכלל שמעלין בקודש ואין מורידין – להעמיד להם בית כנסת אחר או לעשות בדמים עילוי קדושה. חיוב זה לא ניתן להפקיעו בשום פנים, כמבואר לפנינו בהלכה יז. לפיכך פירש ״אפילו למישתא ביה שיכרא״ = ׳לעשותו בית לשתות בו יין תמיד׳.
עוד סובר רבינו שלכתחילה צריכין להתנות שלא ישתמש הלוקח לדברים בזויין, אף על פי שהמכירה כבר הפקיעה את הקדושה. אולם אם יש צורך בכך ניתן להתנות להתיר הכל, ובלבד שיהא על דעת טובי העיר במעמד כולן, כי באמת הקדושה כבר פקעה. לדעת רבינו בית לשתות בו יין תמיד הוא יותר מבוזה ממרחץ ובורסקי וכו׳, ומקרא מלא דבר הכתוב ׳ביין שגו ובשכר תעו... כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום׳ (ישעיהו כח, ז–ח וראה רד״ק שם). הביא רבינו מקרא זה במורה (ג, ח) וכתב ז״ל: הקיבוץ על השתייה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתרזים ביום בבית אחד.
והשווה גם פיהמ״ש אבות ג, ד.
שבעה טובי העיר – שאלו בני מערב לרבינו (בלאו סימן רעא עמ׳ 519): בפרק אחד עשר אמר ״ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שיהא הלוקח מותר לעשות כל אלו מותר״. מדוע לא חייבו ביותר או בפחות אלא בשבעה?
התשובה: דע שאומרם ז״ל ״שבעה טובי״ (מגילה כז, א), שבעה פה לאו דווקא, ואין הוא אלא היותר גדול שבריבוי המספר, כמו שנאמר ׳שבע כחטאתיכם׳ (ויקרא כו, כא), ׳והחזיקו שבע נשים׳ (ישעיהו ד, א). וטובי העיר – תלמידי חכמים, אנשי תורה ואנשי מעשים טובים, ללמד נאים דברים היוצאים מפי עושיהן. (יח) וכן אם התנו ... על מותר הדמים וכו׳ – מגילה כז, א: ... לעולם שמכרו והותירו, והכי קאמר, במה דברים אמורים שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכסוסיא נמי מותר. א״ל ליה אביי לההוא מרבנן... מאי דוכסוסיא? אמר ליה, הכי אמר רב ששת, פרשא דמתא.
מאחר שהעמידו בגמרא שהתנאי מועיל רק על המותר מוכח שאין כח בשבעה טובי העיר במעמד כולן להתנות שכל דמי מכירת בית הכנסת ישתמשו בו לחולין, והוא כמו שכבר פסק לעיל בהלכה טז שלעולם לא ניתן להפקיע החיוב לעשות במקומו בית כנסת אחר או עילוי קדושה. אולם אחרי שעשו את המוטל עליהן לעשות והותירו, אם התנו מתחילה על מותר הדמים שיהיו חולין הרי אלו חולין, ויעשו בו מה שירצו. (יט) וכן אם קבלו עליהן וכו׳ – ירושלמי מגילה ג, ב: ... ושבעה מבני העיר כעיר. מה אנן קיימין? אם בשקיבלו עליהן, אפילו אחד; אם בשלא קיבלו עליהן, אפילו כמה. אלא כן אנן קיימין בסתם.
כל אנשי העיר או רובם – שהרי אמרו (הוריות ג, ב) ״דבכל התורה כולה קיי״ל רובו ככולו״. והשווה הלכות שכנים ו, ג: ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעבדין אותו על הכל. דהיינו, החלטת שאר בני העיר מחייבת את היחיד הואיל והם הרוב, והמיעוט נגרר אחר הרוב. דין זה הוא מן התוספתא בבא מציעא יא, ט הביאה הרי״ף ז״ל בבא בתרא פרק ראשון (רמז תרכב) כלשונו של רבינו (אולם בתוספתא מהדורת צוקרמנדל גירסה קצת שונה). (כ) כשם שמותר להן למכור וכו׳ – מגילה כו, ב (כגירסת כי״מ והרבה ראשונים (דק״ס)): מתנה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר אמר לך, אמאי תפקע קדושה? ומאן דשרי אמר לך, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה, הדר הוה ליה מתנה כזביני.
הרי״ף ז״ל מוסיף: והילכתא כמאן דשרי. והוא על פי פסחים עד, ב: בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא, לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והילכתא כרב אחא לקולא.
אבל לא שוכרין וכו׳ – מגילה כו, ב: אמר רבא, האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי, אוגורה ומשכונה אסור. מאי טעמא? בקדושתה קאי. ליבני (= לבנים של בית הכנסת) נמי, חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו אסור. (כא) רחובה של עיר וכו׳ – על המשנה ״בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת״ איתא בגמרא (מגילה כו, א): אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, זו דברי ר׳ מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים, הרחוב אין בו משום קדושה. ור׳ מנחם בר יוסי מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן – ההוא אקראי בעלמא.
מאחר שהעמיד רבי יוחנן משנה סתמית זו כדעת יחיד אין זה אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה.
וכן בתים וחצרות וכו׳ – מגילה כז, ב: אמר רב יהודה אמר שמואל, מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפילה. אמר רב יוסף מאי קמ״ל? תנינא, ר׳ יהודה אומר, מוכרין אותה לשום חצר ולוקח מה שירצה יעשה; ואפילו רבנן לא קאמרי (חוץ מארבעה דברים) אלא בית הכנסת דקביע קדושתיה, אבל ארבע אמות דלא קביע קדושתייהו לא.
פירש ר״ח ז״ל: ד׳ אמות של תפילה, והני מילי כגון בית או דרך וכיוצא בהן דלא קביעא קדושתייהו.
להלן שם: ... המתפלל מרחיק ד׳ אמות ומשתין – למה לי? אי הכי קדשתינהו לכולי שבילי דנהרדעא (שאין לך ד׳ אמות בהן שלא התפללו בהן עוברי דרכים. – רש״י).פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

הערות

¹ אמנם במנין המצוות בריש הלכות יסודי התורה קיצר וסתם הדברים, אבל כתב לשון כוללנית וז״ל: ״שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.⁠״ ביארתי כל לשונות הללו בהלכות יסודי התורה בפתיחה לפרק ששי.

² בתוספתא לפנינו ליתא ״וכתובים״, אבל בה״ג סוף הלכות צורכי צבור (ד״י עמ׳ 479), וכן ברי״ף ועוד הרבה ראשונים איתא.

³ עיין עוד תוספתא כפשוטה יומא עמ׳ 744 הערה 76.

⁴ כן הוא ברש״י בעין יעקב, ולפנינו איתא ״לישן״ אבל אין זה מתאים לענין שם.

⁵ כך היא הגירסא בכי״מ (דק״ס) ובכתובות ה, א. לפנינו בשבת ליתא ״ולבתי מדרשות״.

⁶ גירסא זו מובאה בדקדוקי סופרים השלם.

⁷ לעיל בהלכה יג הבאתי ממנחות צט, א כי מן הכתובים למדו שמעלין בקדש וכו׳. המדובר שם הוא בחפצי מצוה כגון המשכן ומחתות ולוחות. שני מיני העלאה הן (וכן כנגדן מקבילה הורדה): א) דברים שיש בהן קדושת הגוף להעלותן לקדושה יתירה, כגון המחתות עשאום ציפוי למזבח. מכלל זה גם להרבות סכום הקדושה כמו שנתבאר בפנים. ב) יתרון כבוד המצוה, כגון תחלה שמים את לחם הפנים על שלחן של שיש ולבסוף על של זהב, כמו שבצלאל הביא את המשכן למשה להקימו. ברם הכלל שמעלין בקודש שייך גם בענינים אחרים כגון ברכות כח, א גבי רבי אלעזר בן עזריה שאמרו אין להורידו מגדולתו, ״גמירי מעלין בקדש ואין מורידין״. הרי שגם לכבודו של בן אדם כלל זה אמור. אמנם זה לא נלמד מן הכתובים הנ״ל, והיינו שאמרו ״גמירי״. (עיין על הגליון שם הגהת הגרי״ב ז״ל וא״ש.)

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון